אזור ההר המרכזי של ארץ ישראל, שהיה רווי אתרים בתקופת הברונזה התיכונה, חווה ירידה משמעותית במספר האתרים בסוף תקופת הברונזה התיכונה ובראשית תקופת הברונזה המאוחרת. כתוצאה מכך, גם בתקופת הברונזה המאוחרת 2 התאפיין האזור במספר מצומצם של אתרים, כולם במיקומים אסטרטגיים ואיכותיים, דבר המלמד כי רק אתרי מפתח המשיכו להתקיים בתקופה זו. במהלך המעבר מתקופת הברונזה המאוחרת 2 לתקופת הברזל 1 השתנתה תמונת ההתיישבות פעם נוספת, עם הופעתם של אתרים קטנים חדשים רבים ברחבי האזור.

הופעתם של יישובים קטנים רבים בתקופת הברזל 1 היא תופעה מוכרת היטב במחקר. עם זאת, ניתוח כוללני עדכני של דגמי ההתיישבות בהר המרכזי בתקופות הברונזה המאוחרת 2 והברזל 1 מאפשר בחינה רחבה יותר של תהליך ההתיישבות, ובכך מספק הבנה מורכבת ומעמיקה יותר של תקופת מעבר זו.

הרצאה זו בוחנת נתונים מ־233 אתרים המתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת 2 ולתקופת הברזל 1 בהר המרכזי. במסגרת ההרצאה יידונו המעבר מדגם עירוני ליישובים קטנים ומבוזרים, תזמון תהליך ההתיישבות, היחס ההפוך בין מספר האתרים לגודלם, כיווניות תהליך ההתיישבות, וכן האפשרות לנוכחות נוודית באזור ההר המרכזי בתקופה זו.

בעונת החפירה הראשונה בחורבת א־רביה שבמערבו של דרום הר חברון, נחשף אתר רב שכבתי ובו קומפלקס בנוי רחב היקף, בלב אזור חקלאי פורה. המכלול כולל, בין היתר, מקווה טהרה, מערות קבורה חצובות ומאפיינים נוספים של חוות חקלאיות של היישוב היהודי בסוף ימי הבית השני. מתחת למכלול הבנוי נתגלתה מערכת תת־קרקעית ענפה של חללים חצובים, אשר בתקופת מרד בר־כוכבא בוטלו בחלקם, הורחבו וחוברו באמצעות מחילות ליצירת מערכת מסתור מורכבת.

בהרצאה נדון במאפייניה של מערכת המסתור, דרכי הגישה אליה והשתלבותה עם המכלול הבנוי שמעליה, זאת לצד עדויות מסוימות היכולות להעיד על חפזון בבנייתה. כמו כן, נבחן את האתר בהקשר ליישוב היהודי הכפרי של דרום הר חברון, כפי שמשתקף גם במקורות הכתובים, בהם שטר מחילת כתובה שהשתמר על פפירוס מן התקופה הנידונה.

שכבה לבנה יוצאת דופן שהתגלתה במערה 49 בקומראן עוררה עניין בשל הימצאותו של המינרל אנהידריט — מינרל הנדיר בממצא ארכאולוגי. כדי לברר את מקורו, הושוותה השכבה לדגימות מודרניות של אשל, גבס גיאולוגי וחומרים שנחשפו לחימום מבוקר. תוצאות המחקר הראו כי שכבת האנהידריט נוצרה משרפת ענפי אשל, ולא משרפת גבס מקומי כחלק מתהליך ייצור טיח. ממצא זה מעיד כי האשל, הצומח באזור ים המלח, שימש מקור דלק מרכזי עבור יושבי המערה. המחקר מדגים כי אפר מסוגל לשמר מידע על חומרי הבעירה גם כאשר שרידי הצמח עצמם אינם נשמרים, ומציע שיטה להבחין בין אנהידריט שמקורו באפר צמחי לבין שרידי טיח גבס.

באוגוסט 2025 נערכה עונת חפירה ראשונה בחורבת לוציפר, אתר בגודל כ־8 דונם השוכן סמוך ליישוב יתיר, על קו התפר בין ההר למדבר בדרום הר חברון. האתר סמוך לנתיבי תנועה קדומים שחיברו את אזור ההר עם המדבר והחוף. חורבת לוציפר מציעה הצצה ייחודית למבנה הכלכלי והחברתי של התקופה הפרסית: שילוב בין פעילות חקלאית לבין מסחר אזורי ובינלאומי. מיקומה האסטרטגי והעדויות לקשרים רחבים מרמזים על תפקידה כתחנת דרכים מרכזית, שבה התקיימו אחסון, עיבוד תוצרת ושירותי סחר. 

חשיבותו המחקרית נובעת מהקשרים שהוא יוצר עם אתרים בולטים בעלי מאפיינים דומים במרחב המאפשרים להבין את דפוסי ההתיישבות והכלכלה בשולי יהודה ואזור אדומיאה. חקר האתר עשוי להעמיק את הבנתנו לגבי רשתות הסחר, תעשיות מקומיות והאינטראקציה בין ההר המדבר והשפלה בתקופה זו.

בחפירות הצלה שנערכו מטעם קמ"ט ארכיאולוגיה בחוות מגרון נחשף מכלול אדריכלי הכולל מבנה אורך בעל ארבעה חדרים, חדרי נספחים שהוצמדו למבנה המרכזי ושתי מערות. בחדרי המבנה נמצאו כלי חרס, כולל כעשרה כלים שלמים, רובם קנקני אגירה, וכן כמה כלי מתכת, מעט שברים של כלי זכוכית ומטבעות. ניתן להניח, על סמך הממצאים באתר והמקבילות למבנים דומים באתרים אחרים, שהמכלול שנתגלה במגרון הוא חווה חקלאית מהתקופה האסלאמית הקדומה. 

הדעה הרווחת במחקר היא שחוות מהטיפוס הזה מתחילות להופיע בתקופה האומיית, ומבטאות שינוי במבנה המשפחתי והכפרי. ייתכן שחוות אלה רומזות גם לשינוי בהרכב הדמוגרפי ולהתיישבות של אוכלוסייה חדשה, בעלת מבנה חברתי שונה מבעבר. החווה במגרון היא הדוגמא הצפונית ביותר עד כה לטיפוס כזה של חוות חקלאיות.